<h1>סמ"ג עשין סימנים ר"ז—ר"ח</h1>
<h2>דף ד:</h2>
מצות עשה לשרוף את הנותר באש שנאמר (ויקרא ז' י"ז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ופיגול וכל פסולי המוקדשין למדנו ממנו ונשרפין, אמנם אמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים פ"ב ב' ורש"י) דשאר פסולי קדש דבשריפה הילכתא גמירי לה (עי' רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"א וכס"מ). בטמא יש מצות עשה מבוארת בפני עצמה ואינה למדה מנותר שנאמר (ויקרא ז' י"ט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, ואמרינן בת"כ אין לי אלא נותר מנין לנשחט בלילה ונשפך דמו ושיצא דמו חוץ לקלעים והלן והיוצא ושנטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין את דמו וזרקו והניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין בפנים שנתנן בחוץ או להפך והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מניין ת"ל לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול טעון שריפה ובלא יאכל. לפי ברייתא זו צריך לדקדק למה צריך פסוק בטמא ומתרץ בפרק כיצד צולין (פ"ב ב') דסד"א דטמא הואיל ופסולו נוהג בחולין מה שאין כן בשאר פסולי קדשים אימא תיסגי ליה בקבורה קמ"ל. ובסוף מסכת זבחים (ק"כ א') אומר אמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף, [וכיוצא באלו] (וביוצא) מצינו (פסחים פ"ב א') בשעיר שנשרף שאמר להם משה שמא יצתה אמרו לו פנימה היתה מכלל שאם יצאה שדינם לישרף מן התורה, ובסוף מסכת תמורה (ל"ג ב') שנינו ואלו הן הנשרפין קדשי קדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן, ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא (אחר) [קודם] שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק, והנשרפין לא יקברו. רבינו משה (פסוה"מ פי"ט ה"א [ועע"ש בהקדמתו להלכות הנ"ל אות ז'—ח']) לא מנה כאן כי אם שתי מצות עשה, לשרוף את הטמא ולשרוף את הנותר.
<h2>דף לג:</h2>
מצות עשה לשרוף את הנותר באש שנאמר (ויקרא ז' י"ז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ופיגול וכל פסולי המוקדשין למדנו ממנו ונשרפין, אמנם אמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים פ"ב ב' ורש"י) דשאר פסולי קדש דבשריפה הילכתא גמירי לה (עי' רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"א וכס"מ). בטמא יש מצות עשה מבוארת בפני עצמה ואינה למדה מנותר שנאמר (ויקרא ז' י"ט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, ואמרינן בת"כ אין לי אלא נותר מנין לנשחט בלילה ונשפך דמו ושיצא דמו חוץ לקלעים והלן והיוצא ושנטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין את דמו וזרקו והניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין בפנים שנתנן בחוץ או להפך והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מניין ת"ל לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול טעון שריפה ובלא יאכל. לפי ברייתא זו צריך לדקדק למה צריך פסוק בטמא ומתרץ בפרק כיצד צולין (פ"ב ב') דסד"א דטמא הואיל ופסולו נוהג בחולין מה שאין כן בשאר פסולי קדשים אימא תיסגי ליה בקבורה קמ"ל. ובסוף מסכת זבחים (ק"כ א') אומר אמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף, [וכיוצא באלו] (וביוצא) מצינו (פסחים פ"ב א') בשעיר שנשרף שאמר להם משה שמא יצתה אמרו לו פנימה היתה מכלל שאם יצאה שדינם לישרף מן התורה, ובסוף מסכת תמורה (ל"ג ב') שנינו ואלו הן הנשרפין קדשי קדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן, ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא (אחר) [קודם] שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק, והנשרפין לא יקברו. רבינו משה (פסוה"מ פי"ט ה"א [ועע"ש בהקדמתו להלכות הנ"ל אות ז'—ח']) לא מנה כאן כי אם שתי מצות עשה, לשרוף את הטמא ולשרוף את הנותר.
